היבוא בישראל, התפתחותו, תפקידו והשפעתו על הכלכלה בישראל
היבוא הישראלי נמצא בשיאו, ומגמה זו הולכת ומתפתחת. היכן הכל התחיל והיכן אנו נמצאים היום?
המשק הישראלי תלוי בסחר החוץ. המיעוט במשאבים טבעיים במדינת ישראל מחייב משק פתוח בעל שיעורי יבוא גבוהים כדי להצליח ולענות על רמות הצריכה הגבוהות במשק. על אף השיח הציבורי בנושא בשנים האחרונות נגד היבוא לישראל, ובראשו מבצע “קנה כחול-לבן” של משרד הכלכלה, כלכלנים רבים ובכירים בישראל עומדים מאחורי מדיניות ברורה של חשיבותו של סחר החוץ עבור צמיחתה הכלכלית של ישראל.
למעשה, הדעה הרווחת של המומחים בישראל גורסת כי אין סיבה לעודד יצוא, למנוע יבוא או להתערב בשער החליפין. זאת משום שיצוא ויבוא הם שני צדדים של אותו המטבע, תרתי משמע: היצוא מספק מטבע חוץ למשק הישראלי, והיבוא מספק לו מוצרים תמורת אותו מטבע החוץ. היבוא והיצוא בישראל עובדים בסינרגיה הכרחית ומזינים האחד את השני.
בראשית: דיכוי היבוא
בימי קום המדינה, גם היבוא וגם היצוא בישראל היו דלילים מאוד, ולא קשה להבין למה: המשק הישראלי היה בראשיתו, ואף על פי שניצני החקלאות העברית החלו הרבה לפני הכרזת העצמאות, עד להקמת המדינה למעשה לא היה שוק עברי מוסדר. מדיניותו של דוד בן-גוריון ושל ראשי המדינה הראשונים הייתה לבסס תעשייה מקומית ולפתח אותה, כך שתספק את צרכי המשק.
לאחר עשור מקרטע יחסית בתחום, בשנות השישים הגיע מהפך למשק הישראלי: היצוא הישראלי פרץ את תקרת הזכוכית והמשק הסתמך על כך יותר ויותר. תעשיות כמו חקלאות וטקסטיל הפכו לבסיס היציב של הכלכלה הישראלית. כפועל יוצא, היבוא לישראל בתקופה זאת לא היה משמעותי. כדי להגן על היצור המקומי בראשית שנותיה של מדינת ישראל נעשה שימוש אגרסיבי במכסים בשיעור גבוה ובהגבלות מנהלתיות. הקלה שנרשמה בשיעורי המכס בשנות ה-60, נמחקה לאחר העלאה מחדש של שיעורי המיסים אחרי מלחמת יום הכיפורים.
כשהסכר נפרץ
בשנת 1975 נחתם הסכם סחר חופשי עם השוק המשותף, במסגרתו הסכימה מדינת ישראל להפחית את המכס על יבוא לישראל ועל יצוא ממנה. אבל רק בשנות ה-90 נפרץ הסכר לחלוטין מהבחינה התודעתית. אז עברה המדיניות הכלכלית בישראל שינוי תפיסה משמעותי, בו הוחלט לחשוף את המשק הישראלי ליבוא מתחרה, ובאופן גורף כמה שיותר. הקפיטליזם נחת בכלכלה הישראלית, ומאז תחרות וסחר חופשי מאפיינים את המשק הישראלי, על אף מכסים רבים שעוד נותרו מתקופת דיכוי היבוא בישראל.
אולם ביבוא לישראל דבקה התדמית הלא מחמיאה אותה הוא נושא עד היום – בתור נוגד את החזון הציוני, הפוגם במשק הישראלי ובתעשייה המקומית. בתחומי החקלאות, הטקסטיל והתעשייה אשר יצרו עשרות מקומות עבודה ושהחזיקו את המשק הישראלי, מוצגת תחושה של “נטישה” ושל בריחה לשווקים חיצוניים במחיר של הזנחת השוק המקומי.
פנינו למזרח
הגלובליזציה המאפיינת את העולם המודרני, יצרה מצב בו היבוא אינו רק שולט במשק, אלא גם הכרחי לצמיחתו. בעוד שהיצוא הישראלי הולך ומתמקד בתחום הטכנולוגיה וההיי-טק, כמעט בכל תחום אחר ישראל עוברת ליבוא, וליבוא מאסיבי (בדומה לבת בריתה, היבואנית הגדולה בעולם, ארה”ב).
על-פי נתוני בנק ישראל, הכלכלה הסינית תמשיך לצמוח ותהפוך לכוח הכלכלי החזק ביותר בסחר העולמי. כבר היום סין היא יצואנית הסחורות הגדולה בעולם, ועל-פי תחזית שפורסמה על ידי ארגון הסחר העולמי, צמיחתה המהירה של סין ומשקלה בסחר העולמי יגדלו מ-15% כיום ל-24% בעוד כעשרים שנה. קשרי הסחר של ישראל מתמקדים היום בשוק האירופי ובארה”ב, אבל ככל שהכלכלה הסינית מתפתחת וככל שהעולם הופך לגלובלי, הפוטנציאל להגדלת קשרי הסחר בין ישראל לסין עולה.
ישנם תחומים אשר בהם יבוא לישראל עדיין משתלם פחות מאשר יצור מקומי: תחומים כמו היי-טק, נשק ותעשיות ביטחוניות עדיין מגלמים יתרון יחסי מסוים לישראל. משום כך, למדינה יש אינטרס משמעותי – כלכלי ומדיני – לחזק את ייצואם. יחד עם זאת, כשמסתכלים מעבר לוויכוח הפוליטי על עתידה של התעשייה הישראלית, ברור כי עידוד היבוא לצד היצוא, הוא כוח אשר מקדם את הכלכלה הישראלית, שמגביר את התחרות ושמוזיל את המחירים עבור הצרכן, ומדובר במגמה שהולכת ומתחזקת בישראל.
