במאמר יוני סיפרנו מעט על ההיסטוריה של חותם הביטחון, כאשר הבאנו את סיפורו של חותם הגליל העשוי חימר, אשר שימש את האדם לחתימה, זיהוי ובקרה כבר לפני אלפי שנים, עוד מראשית הציביליזציה.
אך השימוש בחותם המפורסם ביותר, אותו מכירים כמעט כולם – חותם השעווה – החל רק בתקופת ימי הביניים והשימוש בו היה נחלתם הבלעדית של מלכים, בישופים, ובתי משפט מלכותיים אשר השתמשו בו להנפקת צווים רשמיים ואימות מסמכים.
השעווה נלחצה בעזרת חותם גדול שהוחזק ביד (בדומה לחותמת גומי גדולה) או עם טבעת חותם.
טבעת החותם הייתה לסמל של סמכות וכוח והמשתמש בה היה בד”כ בדרגה גבוהה באצולה או בכנסייה. כך התפתחה המסורת של נישוק טבעת החותם, כסימן של נאמנות, כבוד או כניעה לאותו רם מעלה.
משום שהחותמות היו סמלים של כוח וכאלו המשמשים לאימות רצונו של אדם – לאחר שבעל החותם נפטר – החותם ששימש אותו הושמד בדרך כלל גם כן, וזאת כדי למנוע זיופים שלאחר המוות.
ככל שחלף הזמן השימוש בחותמות השעווה הפך לנפוץ והתפשט לכל שכבות האוכלוסייה. מהאצולה, למנזרים ולגילדות שהיו נפוצות מאד (לדוגמא, קצבים חתמו על הסכמים עם חותם הנושא דמות חזיר או פרה), וסופו של דבר לאנשים פרטיים וזאת עד המאה ה-13.
באזור המאה ה-13 כבר כמעט כל אדם השתמש בחותם ייחודי משל עצמו. ובזמנים ההם, בהם רוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב, החותם תפס את מקומה של החתימה כדי לאמת הסכמים, חוזים, צוואות, ייפוי כוח ועוד.
בשימושים רשמים מעין אלו, החותם היה לפעמים ממוקם ישירות על המסמך, אך לרוב היה מצורף ב”סגנון התליון” בו החותם היה מושחל על חוט, סרט, או רצועה של קלף שהושחלו והשתלשלו בעצמם דרך חריץ או חור בקצה התחתון של המסמך.
השעווה המהווה את החותמת, הוכנה משעוות דבורים ומשרף, כאשר הצבעים בהם השתמשו לרוב ליצירת החותם היו אדום ושחור, אך היו מקרים לא מועטים שבהם השתמשו בחותמות צבעוניות כגון זהב, כחול, ירוק ועוד. חצרות מלוכה נהגו להשתמש בצבעים שונים כדי לסווג ולהבחין בין פונקציות מנהלתיות שונות.
עלייתו ונפילתו של חותם השעווה
השימוש בחותמת שעווה בדרך בה אנו חושבים עליה היום – כדי לשמור על מכתב סגור, להבטיח שלא “טופל” או שתוכנו אכן נרשם ע”י השולח הידוע לנו, היה נהוג בימי הביניים, אבל לא באמת “המריא” עד לתקופה שלאחר ימי הביניים.
בעקבות עליית נפח הנסיעות, ההגירה, וקולוניזציה מוגברת, השימוש בחותמות שעווה היה לא רק כדי לשמור על תקשורת סודית, אלא כהכרח כלכלי מעשי.
לפני רפורמות הדואר הבריטיות והאמריקאיות של אמצע המאה ה -19, שליחת מכתב הייתה יקרה למדי. המחיר: 25 סנט בארה”ב לשליחת מכתב ל 450 קילומטרים – סכום לא קטן באותם הימים. דמי המשלוח היו מחושבים לפי המרחק שהמכתב “נוסע” ולפי מספר הדפים שבו.
מעטפה נספרה כדף נוסף, דבר אשר גרם להכפלת עלות השליחה.
משום כך כותבי המכתבים השתמשו בנייר אחד גדול ככל הניתן ולאחר מכן קיפלו אותו בצורה מיוחדת ואטמו אותו בחוזקה בשעווה כדי למנוע את ההוצאה נוספת.
לאחר רפורמות הדואר השונות צומצמו באופן משמעותי העלויות של דמי המשלוח, אשר כעת חושבו לפי משקל כולל ולא לפי מס’ הגיליונות, וכתיבת ושליחת מכתבים הפכו להיות הרבה יותר נגישים ופופולריים להמונים. כמות המכתבים בדואר עלתה פי חמש, כאשר בד בבד צמחה תעשיית המעטפות.
בתחילה המעטפות הוכנו בעבודת יד ויוצרו בחבילות של 25 יחידות. אבל המעטפות הראשונות שהוכנו כלל לא כללו דבק …
וכך, החנויות למכשירי הכתיבה גם מכרו שעווה וחותמות שעווה לאיטום המעטפות.
מכת המוות לחותמות שעווה הגיעה במחצית השנייה של המאה ה -19, כאשר נכנסו לשימוש מכונות אוטומטיות ליצירת מעטפות, אך יתרה מכך פותחו ונכנסו לשימוש מעטפות מודבקות מראש. כך, בעזרת כמה ליקוקים, מכתב הפך לאטום וסגור בתוך מעטפה ונשלח לדרכו.
היום, השימוש בחותם שעווה נעלם כמעט כולו, בדומה להתכתבות בכתב יד, אך העקרונות אותם הוא מייצג באבטחה ובקרה על תכולה, מידע רגיש, אישי ועוד מלוות אותנו עד היום, כאשר המקבילה של ימינו לחותם השעווה היא מדבקת הביטחון על סוגיה השונים ועל כך בניוזלטר הבא…..
שירדן טכנולוגיות הינה הייבואנית הגדולה והוותיקה בישראל של סוגרי ביטחון חד פעמיים. מלאי גדול של סוגרי ביטחון ממוספרים, פלומבות, מדבקות ומעטפות ביטחון, צמידי זיהוי שונים למבחר מטרות ועוד.
